גשר כוסות היין באשקלון, לפני שהוא היה גשר
רוב האנשים יראו את הגשר הזה גמור, מלמטה, כשהוא כבר חלק מהנוף. אני צילמתי אותו בשלב שאף אחד לא רואה: מבנה הפלדה בתוך אולם ייצור, כשהוא עדיין מקטעים נפרדים על הרצפה, לפני שהועמס ונסע לאשקלון.
על הפרויקט
שכונת עיר היין באשקלון מחוברת לשאר העיר בסדרת גשרים חדשים, וכל אחד מהם נושא שם מעולם היין. הגשרים האלה הם לא רק תשתית, יש להם שפה עיצובית, והחלק שהכי קשה לתפוס בה הוא דווקא זה שנעלם: הפלדה לפני שהיא עולה למקומה.
הפרויקט תוכנן על ידי ארמון אדריכלים, משרד שעוסק הרבה באדריכלות תחבורה, בין היתר בתחנות רכבת ובקו המטרו. הצילום נעשה עבורם, בשלב שבו המבנה עדיין במפעל.
למה זה צילום אחר לגמרי
צילום אדריכלות רגיל מתחיל אחרי שהכל גמור ונקי. כאן הפוך. אולם ייצור הוא מקום עובד: יש ניצוצות ריתוך, יש כלים על הרצפה, יש מלגזות שעוברות ויש אנשים שעושים את העבודה שלהם ולא יכולים לעצור בשבילי. אי אפשר לפנות את החלל ואי אפשר לסדר אותו, אפשר רק למצוא את הפריים שבו הבלגן הופך לרקע ולא למפריע.
הדבר השני הוא קנה המידה. מקטע קשת בודד גבוה יותר מאדם, והטבעת המלאה ממלאה אולם. בקנה מידה כזה העין מאבדת פרופורציה, ולכן חלק מהפריימים בנויים כך שיהיה בהם משהו מוכר, סולם, מלגזה, אדם, כדי שהצופה יבין על מה הוא מסתכל.
האור באולם ייצור
אולם ייצור הוא תרגיל קשה בתאורה. מלמעלה נכנס אור יום קר דרך פתחי גג, מהצדדים יש גופי תאורה תעשייתיים בטמפרטורת צבע אחרת לגמרי, ובקצה האולם יש דלת פתוחה שמכניסה כתם אור חזק פי כמה מכל השאר. בפריים אחד זה נראה מלוכלך, חצי כחול וחצי כתום, עם אזורים שרופים ואזורים שחורים.
הפתרון היה שילוב חשיפות כמעט בכל פריים, ואיזון צבע נפרד לכל אזור בעריכה. זו הסיבה שעבודה כזאת לוקחת בעריכה יותר זמן מאשר בצילום עצמו.
הקו, וזה מה שהפרויקט הזה באמת עליו
מה שהופך את המבנה הזה לנושא לצילום הוא הגיאומטריה. פלדה מכופפת לקשת מדויקת מייצרת קווים שהעין עוקבת אחריהם, והטבעת המלאה יוצרת מסגרת טבעית שאפשר לצלם דרכה. המבט מתוך הטבעת לאורך האולם הוא הפריים האהוב עליי מהסדרה, כי הוא מראה בבת אחת את העוצמה של המבנה ואת הסביבה שבה הוא נולד.
בחוץ, כשהטבעת כבר הורכבה והונחה מול שמיים פתוחים, היא מפסיקה להיראות כמו חלק ומתחילה להיראות כמו פיסול. זה הפריים שנבחר לפתוח את הסדרה.
מתוך הסדרה
למה חברות ייצור ומשרדי תכנון צריכות את זה
שלב הייצור נעלם. ברגע שהמבנה מגיע לאתר ומורכב, אין יותר אפשרות לצלם אותו ככה, והתיעוד היחיד שנשאר הוא תמונות טלפון של מישהו מהמשמרת. חברה שמתעדת את שלב הייצור מקבלת חומר שאי אפשר לשחזר, והוא משמש לתיק עבודות, למכרזים, לאתר ולרשתות.
למשרדי תכנון זה חומר שמראה את הצד ההנדסי של הפרויקט, את מה שמאחורי הקו הסופי, וזה בדיוק מה שמגזינים ואתרי אדריכלות אוהבים לפרסם לצד התמונה הגמורה.
סוגי הצילום
יש לך פרויקט שעובר שלב שלא יחזור?
בנייה, ייצור או התקנה. השלבים האלה נעלמים, והתיעוד שלהם שווה יותר ככל שעובר הזמן.